תיאור
זני פיתיום הם אורגניזמים דמויי פטריות (Oomycetes), המכונים בדרך כלל עובשי מים, הקיימים באופן טבעי באדמה ובמים כספרופיטים, הניזונים מחומר אורגני. זני פיתיום מסוימים יכולים לגרום למחלות קשות בגידולי ירקות חממה וכתוצאה מכך לאובדן יבול משמעותי. הדבקה בפיתיום מובילה לריכוך בשתילים וריקבון כתרים ושורשים בצמחים בוגרים. בקנדה ידועים כמה זני פיתיום, כולל P. aphanidermatum, P. irregulare ו-P. ultimum, כגורמים לריכוך ולריקבון כתרים ושורשים בגידולי חממה של מלפפון, פלפל ועגבניה. אין זנים עמידים לפיתיום, למרות שזנים מסוימים עשויים להיות בעלי סבילות למחלות. השקיית יתר, אוורור שורשים לקוי, פגיעה בשורשים וטמפרטורות לא תקינות של אזור השורשים עלולים להחליש את היבול ובכך לעורר התפרצויות פיתיום. אמצעי גידול רוויים קרים מדי או חמים מדי עלולים להוביל להצטברות ולהתפשטות של פיתיום במים ובתמיסה מחזורית של נוטריינטים. צמחים הגדלים בתנאי סביבה אופטימליים רגישים פחות לפיתיום מאשר צמחים שגדלים בתנאים גרועים.
נזק
פיתיום מדביק זרעים, רקמות צעירות, גבעולים תחתונים, ריקבון פירות ושורשים. התסמינים והיקף הנזק שנגרם תלויים באזור הנגוע.
מעל הקרקע, רקמת צמחים בוגרת רגישה לזיהום על ידי P. aphanidermatum, במיוחד כאשר היא במגע עם האדמה. זה נראה לרוב על מלפפונים ודלועים אחרים. הכימשון מתחיל כאזורים ספוגים במים, שבהמשך גדלים ומפתחים תפטיר כותנה על הפרי המרקיב.
מחזור החיים
ניתן להחדיר פיתיום לחממה בעזרת שתילים, אדמה, אמצעי גידול, פסולת צמחים ומי השקיה. חרקי חממה כמו יבחושי פטריה (Bradysia impatiens) וזבובי חוף (Scatella stagnalis) יכולים גם הם לשאת פיתיום. פיתיום מתפשט על ידי יצירת ספורנגיה, מבנים דמויי שק, כאשר כל אחד מהם משחרר מאות זואואוספורות שוחות (איור 1). זואואוספורות המגיעות אל פני השטח של שורש הצמח, נובטות ומיישבות את רקמת השורש על ידי יצירת קורים – מבנים דמויי חוטים עדינים – הנקראים ביחד תפטיר. קורים אלו משחררים אנזימים הידרוליטיים המשמידים את רקמת השורש וסופגים חומרים מזינים כמקור מזון. פיתיום יוצר אואוספורות וכלמידוספורות על שורשי צמחים מרקיבים שיכולות לשרוד ממושכות בתנאים גרועים באדמה, במצעי גידול חממה ובמים, מה שמוביל לזיהומים.
